אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה | משלי כח יד

בשלושת השבועות שבין י״ז בתמוז לתשעה באב, ימי בין המיצרים, יוצא לי לעסוק, לקרוא וללמוד מאגדות החורבן.

הגמרא במסכת גיטין, נה: אומרת ״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה...״ וממשיכה בשלושה סיפורים המהווים בסיס להבנה על הבעיות בעם ישראל שהובילו לחורבן.

אבל בעוד שהסיפורים קשים לקריאה אך יחסית פשוטים להבנה, ומביאים מסרים פשוטים של בעיות יסוד בהתנהגות אותו דור - הפתיחה תמיד היתה לי קשה להבנה.

הפתיחה של הגמרא במסכת גיטין מתחילה באמרה של רבי יוחנן שמצטט את הפסוק מספר משלי, - ״אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה״ עוררה בי שאלות רבות.

הפסוק הזה פשוט לא מובן.

למה פחד הוא טוב?

ואיך הוא מנגיד קושי לב (שמצוייר כהיפוכו של הפחד, כדבר רע)?

והשנה, בתשעה באב (ה׳תש״פ), ״נפל לי האסימון״ - הבנתי.

הפחד אותו משבח שלמה המלך במשלי (ובעקבותיו, רבי יוחנן) הוא לא הפחד הרגיל של ״משהו חיצוני מפחיד אותי״.

הפחד ה״משובח״ הוא פחד פנימי - זה פחד של ״אולי אני טועה?״

אולי אני לא מקשיב וקשוב מספיק? אולי טענות האחר ראויות יותר לשיקול, למשקל יותר גדול?

אולי אני ״נעול״ מידי על צורת חשיבה מסויימת?

אשרי אדם מפחד תמיד - אשרי אדם שתמיד מוכן לשקול אפשרות שהוא טועה, להקשיב בקשב רב למה שאומרים לו, ולבחון שוב (ושוב) את טענות הצד השני.

ומקשה ליבו יפול ברעה - מי שתמיד פשוט ממשיך הלאה, ויתעלם ממחשבות האחר - ייכנס עם הראש בקיר - ואפילו אם יהיה צודק לפעמים - יהיה לבד תמיד.

זה לא אומר שאסור לאחוז בעמדה, ולפעול לפיה - אבל שווה וחשוב וכדאי תמיד לבחון ברצינות את הטענות שכנגד.

וכשלא עושים זאת מספיק, זה ״מקשה ליבו״, והוא ״ייפול ברעה״.

---

(*) ומכאן, הסיפורים של ״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר״ פשוטים עוד יותר - תקראו, ותראו איך כמעט כל דמות שם ״מפספסת״ ומתעקשת על צדקת דרכה. כל-כך ״נעולה״ על צורת המחשבה שלה, לא מוכנה לשקול אפשרות חשיבה אחרת -