לשון הרע לא מדבר אלי - אבל לא *בדיוק* על זה אכתוב

ראשית, יישר כוח לדוד הלפרין על אחד הסלוגנים הכי מוצלחים ששמעתי אי פעם, מכל בחינה שהיא. לשון הרע, לא מדבר אלי.

אבל מסתבר שיש משהו לא פחות חשוב, ואולי יותר פשוט.

[נכתב ולוקט מפי קובי שליסלברג. תודה ויישר כוח!]

ידועה החומרה של לשון הרע (צרעת, הוצאה אל מחוץ למחנה, ועוד ועוד).

הנה זווית מעט שונה.

הזוהר (פרשת תזריע, דף מו:) אומר:

וּבְזִמְנָא דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחוֹי וְשִׂפְוָּותֵיהּ וְלִישָׁנֵיה מְמַלְלָן מִילִין בִּישִׁין, שְׁכִינְתָּא אִסְתַּלְקַת מִנֵּיהּ וְנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ וְלָא אִתְדַבְּקַת בֵּיהּ

ובתרגום לעברית:

וּבִזְמַן שֶׁהוּא מַסְטֶה אֶת דְּרָכָיו, וְשִׂפְתוֹתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דִּבּוּרִים רָעִים, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא נִדְבֶּקֶת בּוֹ

הזוהר מוסיף ואומר:

כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא וְרוּחָא נַחְתָא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְעָר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא. וְהָא רוּחָא מְמַלְלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר ואִתְפְּגִים בִּבְשָׂרֵיהּ בְּחִיזוּ דְּאַנְפּוֹי בְּכֹלָּא. וְעַל דָא כְּתִיב (משלי כ''א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי, הַהִיא דְהָוָה מְמַלְלָא אִתְעֲבִידַת מַשְׁתוּקָא בְּגִין מִלוּלָא בִּישָׁא

ובתרגום לעברית:

כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵאוֹתוֹ הַצַּד, וּמוֹצֵאת שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עוֹרֵר אוֹתָהּ בְּדִבּוּר רָע, וַהֲרֵי הָרוּחַ הַמְדַבֶּרֶת הַקְּדוֹשָׁה עָבְרָה מִמֶּנּוּ, אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר, וְנִפְגָּם בְּשָׂרוֹ בְּמַרְאֵה פָנָיו בַּכֹּל, וְעַל זֶה כָּתוּב שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ, נַפְשׁוֹ וַדַּאי. אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נֶעֶשְׂתָה מְשֻׁתֶּקֶת מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע

עד כאן, לא כל כך מפתיע. אבל שימו לב למשפט הבא של הזוהר. מסתבר, שבאיסור לשון הרע ניתן להסיק ציווי חשוב לא פחות - ואולי אפילו יותר:

וּכְמָּה דְּעוֹנְשָׁא דְּבַּר נָשׁ בְּהַאי, בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כָּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא (דאתי לידיה דיכיל למללא ולא מליל)

ובתרגום לעברית:

וּכְמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל אָדָם בָּזֶה מִשּׁוּם אוֹתוֹ דִבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ בִּגְלַל דִּבּוּר טוֹב (שבא לידו שיכל לדבר ולא דבר)

* זאת אומרת, שאם יש לאדם הזדמנות להחמיא, לפרגן למישהו על מעשה טוב שעשה, על תכונה חיובית שיש בו, והוא לא עושה זאת - הרי שמגיע לאותו אדם שהחמיץ את ההזדמנות להחמיא - עונש חמור לא פחות מאשר מי שעבר על לשון הרע…

אז חשוב לפרגן ולהחמיא. מאוד חשוב.

יש רק בעיה אחת קטנה…

הגמרא (בבא בתרא קסד:) אומרת:

…תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו

ומסבירים שאם נתחיל לנתח את מעלותיו של חברו נגיע גם לספר בחסרונותיו.

והגמרא אף נוקטת לשון של 'לעולם' שמשמע שבכל מקרה על האדם להזהר מכך…

אז מצד אחד חשוב לפרגן ולהחמיא, מצד שני אנחנו מוזהרים שלא לעשות כך.

אז מה נעשה?

למזלינו, שוב מגיע הזוהר ומנחה אותנו. וכך נאמר בזוהר (פרשת במדבר, דף קי״ז:) וזו לשונו:

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא.

ובתרגום לעברית:

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … בֹּא רְאֵה, מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַח חֲבֵרוֹ, שֶׁל בָּנָיו, אוֹ שֶׁל מָמוֹנוֹ - צָרִיךְ לְבָרְכוֹ וּלְהוֹדוֹת עָלָיו בִּבְרָכוֹת. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. אַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב? ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. שְׁתֵּי בְרָכוֹת הָיוּ: אַחַת - ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, הֲרֵי אַחַת. אַחַר כָּךְ - וִיבָרֵךְ אֶתְּכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶם, בְּרָכוֹת עַל בְּרָכוֹת. וְאִם הוּא מוֹנֶה אֶת שֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא מוֹדֶה עָלָיו בְּרָכוֹת - הוּא נִתְפָּס בַּתְּחִלָּה מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ - הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה. וְהַבְּרָכָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּעַיִן טוֹבָה, וְלֹא בְּעַיִן רָעָה. וּבַכֹּל רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אַהֲבַת הַלֵּב.

מה מחדד ומחדש לנו הזוהר? שהדרך לוודא - ולגרום - שהפרגון והברכה יצאו מהלב באמת, היא להגיד - ושוב להגיד - ולהודות שהפרגון הוא נכון, וזה מה שמונע את האפשרות להגיע לידי גנות.

חשוב מאוד לפרגן, לשבח אנשים אחרים - וכדי שיהיה ניכר שהשבח והפרגון באים מהלב, שייכנסו אל הלב, צריך ״להודות על הברכות״, בעין טובה, לשוב עליהן ולפורטן, ולדייקן, כמו שעשה משה רבינו בברכותיו לעם ישראל, פעם שניה ושלישית.

בהצלחה!