כולנו מכירים/זוכרים את הסיטואציה...
מישהו אמר לנו משהו - ונעלבנו. אולי כלפי חוץ ״החלקנו״ את זה, אבל עמוק בפנים - נעלבנו.
אולי ביקורת בונה, אולי סתם ביקורת, אולי עלבון, ואולי אפילו לא דיברו אלינו.
אבל אנחנו ״לקחנו ללב״, ונעלבנו.
ואז מישהו (אחר) יקר לנו אמר לנו ״מה אכפת לך מה הם אומרים? ...״
ואני רוצה לשאול (וגם להציע תשובה) - באמת למה אכפת לנו? למה אנחנו לא מסוגלים פשוט מאוד להתעלם מכל ביקורת?
חז״ל (מסכת שבת) משבחים את ״הנעלבים ואינם עולבים״ - ואני שואל למה? האם לא היה עדיף לשבח את מי שמלכתחילה לא נעלב? את מי שלא איכפת לו ממה שאומרים לו?
אני רוצה להציע את התשובה (הלא מבוססת) הבאה:
העובדה שאיכפת לנו היא מנגנון התפתחותי חשוב.
עצם העובדה שאיכפת לנו ממה שאומרים, מהווה מנגנון מובנה שמחייב אותנו לנסות ולהישתפר.
כי אפילו אם הביקורת/משוב/עלבון לא מדוייקים, הם יכולים להניע אותנו לנסות להיות טובים יותר.
וזו בסופו של דבר אחת המטרות החשובות ביותר שלנו - להיות היום - טובים משהיינו אתמול.
ולהיות מחר - טובים משהיינו היום.
להיום מהלכים - ולא להיות עומדים.
בהצלחה!
Comments