בסופו של דבר, באמת שקיויתי שבעקבות ההתנתקות רצועת עזה תנצל את ההזדמנות והם ישקיעו אנרגיות ומאמצים להקים שם סינגפור.
והם יאהבו את מה שיש להם, ויירצו עוד, ויהיה להם טוב.
וגם לנו יהיה טוב.
ואולי, ממש אולי, יהיה לנו טוב ביחד…
וגם אם לא ביחד, אז לפחות לחוד. ולבריאות להם.
באמת שהייתי מפרגן.
אבל, זה לא מה שהם רצו, או לפחות לא מה שהמנהיגים שלהם רצו עבורם, ונראה שכמעט כל משאב שהגיע לעזה הופנה לבניית תשתית למלחמה.
ובמלחמה הזו, אנחנו נוקטים באמצעים הכרחיים להגביר את ביטחוננו - שברור שיילבו את אש השינאה שרוחשת בעזה.
וככל שהאש גדלה ומתלקחת, היא מכלה סיכוי שיהיה להם טוב לצידנו.
וחבל…
לפחות עד היום שבו העם שבעזה יירצה לחיות יותר משיירצה שאנחנו נמות…
שיירצה עתיד לילדיו.
ולוואי שנזכה ונראה.
Comments