המשנה במסכת בבא-מציעא דף נח:, אומרת כך:
״כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו ׳בכמה חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה ליקח״ וממשיכה שם הגמרא ומבהירה את חומרת אונאת דברים ואומרת ״א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ׳ויראת מאלקיך׳ וזה לא נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳ ״.
השולחן ערוך פוסק להלכה (חושן משפט רכ״ח, ד׳) ומפרט אוסף מקרים שהמשותף להם הוא שלמרות שאין ״פגיעה בידיים״ באחר - אלא ״רק״ מילים שייגרמו לאותו אחר צער - עדיין הדבר אסור:
״כיצד הוא אונאת דברים?
- לא יאמר ׳בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה לקנותו.
- היו חמרים מבקשים לקנות תבואה לא יאמר להם ׳לכו אצל פלוני׳ והוא יודע שאין לו למכור.
- אם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו׳ זכור מעשיך הראשונים׳.
- אם היה בן גרים לא יאמר לו ׳זכור מעשי אבותיך׳.
- אם היו יסורין באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב ׳הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד׳.
- אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה ׳מה תשיב בדבר זה?׳
וכן כל כיוצא בדברים אלו.״
ההלכה בשולחן ערוך, מבהירה את הרובד מוסרי בהקשר של אונאת המוכר:
אנחנו מצערים אותו בכך שאנחנו מייצרים רושם כאילו נקנה - מייצרים ציפיה - ובכלל לא מתכוונים לקנות - מה שיגרום לאכזבה/צער אצל המוכר.
ואילו במסכת דרך-ארץ רבה פרק ח, המקרה הראשון מהשולחן-ערוך מופיע בגירסה מעט שונה:
״היה עומד בשוק אצל מוכרי תבואה. אל יאמר להם ׳בכמה חפץ זה?׳. והוא אינו רוצה ליקח. שמשביח טעותו של מוכר״.
יש שני שינויים שבולטים פה.
ראשית, שמציינים בפירוש שנמצאים בשוק. דווקא במקום שכל כך מקובל לשאול ולהתמקח - חשוב להדגיש שלשאול סתם - ללא שום כוונה קניה, אפילו אם תיאורטית - זה אסור.
שנית, הביטוי ״שמשביח טעותו של מוכר״.
הביטוי הזה מגלה פנים נוספות לבעייתיות בהתעניינות לגבי מחיר מוצר - ללא שום כוונה לקנותו.
פן נוסף אחד הוא שהאיסור נובע מחשש שאם ״כל אחד״ יתחיל סתם להתעניין במחירי מוצרים, אז המוכר יחשוב שיש מחסור בשוק (ולכן לפתע כולם מתעניינים), דבר שיגרום לו להעלות את המחירים מה שיגרום לפגיעה כלכלית גם בקונים אחרים - שייקנו יותר ביוקר.
פן נוסף אחר הוא שבהמשך להעלאת המחירים (המבוססת על מידע מוטעה) לא יצליח המוכר למכור את הסחורה, דבר שיגרום לפגיעה כלכלית במוכר.
* נמצאנו למדים כי דין ״פשוט״ של אונאת דברים יכול להכיל שלושה פנים שונים, מוסריים וכלכליים, שכל אחד - וכולם יחד - מזהירים מההשלכות של אונאת דברים ועל החשיבות של בין-אדם-לחבירו.
* אך לא פחות מכך - שווה לחשוב מהי הבשורה הרוחנית הנמצאת בתפישה המוסרית שיש מחויבות למוכר, ולא רק ללקוחות. האם זה כי רק הדבר עלול להביא לתקלה ציבורית גדולה?
* ומבחינה כלכלית פשוטה, לשאול למה ההלכה לא בחרה באלטרנטיבה, המקובלת היום יותר בעולם, שהלקוח תמיד צודק, ואין מחויבות כלפי המוכר?
או למה היא לא בחרה באלטרנטיבה שלא להתערב בנושא המחירים, אלא לתת לכוחות השוק לפעול?
Comments